החלטה בתיק ת"א 51583-03-11

בפני בקשה לצו מניעה זמני למתן  צו המונע מהמשיבה לקזז מהתקציב של המבקשת סך של 2,657.50 ש"ח . המבקשת חברת המשיב, והיא בת 81 . לצדדים סכסוך כספי אשר בהקשר אליו מבוצע הקיזוז מתקציב המבקשת.

ביום 5/4/11 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד  ונקבע דיון במעמד שני הצדדים ביום 12/4/11. בדיון ביום 12/4/11 נדחה המשך הדיון  ליום 16/6/11 כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, שלא צלחו. בין ובין גם ניתנה החלטה בבקשה לדחייה על הסף בהעדר סמכות עניינית ולחלופין בעתירה לעכב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות,

ולחלופי חילופין, מחמת התיישנות. ביום 9/6/11 ניתנה החלטה שדחתה את מירב הטענות תוך מתן הוראות לבא כוח המבקשת לכמת את שווי תביעת התובעת בהקשר לשאלת הסמכות הענייני בהיבט מגבלת תקרת הסמכות של בית המשפט השלום.  

המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב הקניין בקצבת בריאות שהוענקה למבקשת חברת הקיבוץ מ- 1950 בשנות ה- 60, על ידי הגרמנים, מחמת נתוניה האישיים כניצולת שואה (להלן: " קצבת הבריאות"), קצבת שאירים מכוח היותה האלמנה של הזכאי לביטוח סוציאלי גרמני (להלן:" קצבת שאירים") וגמלת שאירים ודמי הפנסיה ששולמו או נצברו ב"קרן מקפת" מכוח עבודתו של בעלה המנוח במפעל "עוף הנגב".

העתירה לצו מניעה זמני הוגשה לאחר שבינואר 2011 הקיבוץ החל לקזז מהתקציב של המבקשת סכום חודשי של 2,657.50 ש"ח מחמת: "כפל תקציב פנסיוני" בהתבסס על תקנון בדבר הסדרי פנסיה לחברי קיבוץ סעד בתוקף משנת 1999 (להלן: " תקנון הפנסיה").

הרקע לקיזוז הוא שבמועדים המקוריים לזכאות לקצבת הבריאות ולקצבה על פי הביטוח הסוציאלי הגרמני חתמו המבקשת ובעלה המנוח על הסכמה כי הכספים ישולמו לקיבוץ.

בשנת 1991,  על פי דרישת האוצר, בגלל הוראות וכללי מט"ח, נדרש הקיבוץ לפתוח חשבונות על שם החברים המבוטחים וחברי הקיבוץ שהיו זכאים לקצבאות חתמו מנגד על מסמך המאשר לקיבוץ לנהל את החשבונות (סעיף 49 לתצהירו של חיים אפשטיין ).

הקיבוץ טוען לבעלות בשתי הקצבאות, בהתבסס על תקנון הפנסיה ותקנון הקיבוץ שבתוקף משנת 2000 המחייב גם את המבקשת כחברת הקיבוץ מ- 1950.

הקיזוז נעשה בגין כספים ששולמו ישירות למבקשת, בנסיבות שהמבקשת הורתה למשלמים לגבי קצבת הבריאות וקצבת השאירים לשלמם לחשבונה  הפרטי שאינו בשליטת הקיבוץ, בחודשים  יוני 2008 (קצבת הבריאות) ומאי 2008 הביטוח הפנסיוני.

ככל שעניין לנו עם קצבת הבריאות - הקיבוץ אינו חולק כי קצבה משולמת למבקשת על פי נתוניה האישיים שאין בינם לבין הקיבוץ כקואופרטיב קשר, אולם לטענתו הזכות הועמדה לקיבוץ כנכס מנכסי הקיבוץ על פי התקנון.

באשר לקצבת השאירים - הקצבה משולמת למבקשת כאלמנה של מבוטח. לטענת הקיבוץ מדובר בנכס שמלכתחילה נרכש על ידי הקיבוץ עבור כלל חבריו תוך שימוש בחברים שנתוניהם האישיים אפשרו זאת על פי תנאי הביטוח. הבעל המנוח של המבקשת נכלל בקבוצה זו. אמנם הבעל המנוח היה גם הוא ניצול שואה אך לטענת הקיבוץ כל אדם היה זכאי לרכוש את ביטוח הפנסיוני הגרמני ללא קשר לשואה. לפיכך הקיבוץ טוען לבעלות בכספים אלה.

סוגיית הפנסיה מקרן מקפת לא כלולה בהליך זה לצו מניעה זמני כי ככל שהמבקשת זכאית לקצבה מהקרן אין לה עדיין נתונים האם הקצבה משולמת ולמי ולכן הסוגיה של הקיזוז לא עלתה בין הצדדים.

בהליך של סעד זמני על בית המשפט לבחון האם עילת התביעה נסמכת על ראיות לכאורה (תקנה 362(א) לתקסד"א); על בית המשפט לשקול האם הנזק מאי מתן הסעד יעלה על אי מתן הסעד הזמני; הנזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; האם הבקשה הוגשה בתום לב והאם מתן הסעד ראוי וצודק בנסיבות העניין (תקנה 362 (ב) לתקסד"א). 

עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בסוגיה של הבעלות בקצבאות ופרשנות תקנון הפנסיה אשר התייחס למקורות פנסיוניים חיצונים.

לגבי הכספים המשולמים מכוח הביטוח הסוציאלי הגרמני -

בא כוח המבקשת חלק על הנתון כי כל אדם היה רשאי לרכוש זכויות בביטוח האמור, וטען כי נתוני הבעל המנוח שהיה ניצול שואה וכן גילו ומצב בריאותו הם אשר ביססו את הזכות לרכוש את הזכויות. לכן מדובר ברכוש שלו, ומכאן שקצבת השאירים הינו רכוש האלמנה. נטען גם כי חברי קיבוץ לפי התקנון הישן נדרשו לתת לקואופרטיב את כוח העבודה שלהם ולא יותר.

אין חולק כי גם לפני המעבר לתקנון החדש של הקיבוץ המתחדש עיזבון שזכה לו חבר קיבוץ נותר בבעלותו תוך מתן זכות לכל הקיבוץ ליהנות רק מפירותיו ( עמ' 11 לפרוטוקול מיום 16/6/11 מול שורה 31). כמו כן הסכים מר אפשטיין שהעיד מטעם הקיבוץ כי כנגד השבת עלות רכישת הזכות לקצבה של הביטוח הסוציאלי הגרמני, הוא העביר את הזכות לקצבה לחבר שעזב את הקיבוץ ( עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 25-26).

בא כוח המבקשת הפנה את בית המשפט לפסק דין שבו נבחנה הבעלות של קצבת אלמנה של חייל שנספה במערכה [ת.א.(שלום) 1364-09-08 קוסוביץ נ' קיבוץ דליה (לא פורסם, 1/5/11) ] ובית המשפט פירש את הקצבה כאינה נופלת לגדר תשלום פנסיוני ולכן אינו בר קיזוז לפי סעיף 22 לכללי העזיבה.

בתיק נוסף נבחנה המחלוקת בהקשר לקצבת שאירים ששולמה על ידי המל"ל וגמלת שאירים מכוח פנסיה ששולמו לאלמנה שהיא חברת קיבוץ מלידה כאשר המנוח גם הוא היה חבר קיבוץ; גמלת השאירים שולמה על ידי קרן הפנסיה מבטחים על פי זכויות שצבר בעל המנוח כעובד חוץ; כמו כן נבחנה הזכות בהקשר לכספים בקרן השתלמות בהקשר לאותה עבודה (שהתבררה להיות סוגיה לא רלבנטית כי הבעל המנוח ויתר עליהם- מ'ו'). בפסק הדין שניתן בתביעות הדדיות על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, נבחנו הוראות סעיף 53 לתקנון הקיבוץ החל בין הצדדים העוסק בסוגיית הרכוש שעל החבר להעביר לקיבוץ ואת היישום שהשתנה בחלופי העיתים (קרי: הקיבוץ המתחדש). באשר לתשלומים של קצבת שאירים (מל"ל) וגמלת שאירים (מבטחים) קובע בית המשפט כי הם אינם "תשלומים שהם חלף עבודה" ועל כן הם לא נופלים לגדר רכוש שעליו חל סעיף 53 לתקנון [ ת.א. (מחוזי חי')  135/08 קיבוץ כפר מסריק נ' אבנון (לא פורסם, 9/1/11 ) ; הוגש ערעור לבית המשפט העליון)].